סגנון התקשרות נמנע

הדברים נהדרים בהתחלה. אבל ברגע ששותף מתקרב, רוצה לעבור לגור יחד, אומר "אני אוהב אותך", אתם מרגישים לכודים ומתחילים ליצור מרחק.

לשתף רגשות מרגיש פגיע ומסוכן. אתם מתמודדים עם בעיות לבד. בן/בת הזוג אומרים שאתם "סגורים" או "קשים לפענוח".

אתם גאים בכך שאתם לא "צריכים" אף אחד. אתם מאמינים שהסתמכות על אחרים היא חולשה. אתם האדם שאומר "אני בסדר" כשאתם לא.

ברגע שמישהו מתקרב, אתם מתמקדים בפגמים שלו: "הוא לועס חזק מדי", "היא לא אינטלקטואלית מספיק". אתם משתמשים בזה כדי להצדיק את ההתרחקות שלכם.

מספר שותפים אמרו דברים דומים: "אני אף פעם לא יכול להגיע אליך", "אתה לא נותן לי להיכנס", "אני מרגיש לבד ביחסים האלה".

התקשרות נמנעת מתפתחת כשמטפלים היו לא זמינים רגשית. הילד לומד: "הבעת צרכים = דחייה". אז הוא מדכא צרכים והופך להסתמך על עצמו. במערכות יחסים בוגרות, אינטימיות מעוררת את הפצע הישן הזה, קרבה מרגישה מסוכנת כי היסטורית היא הובילה לכאב. דחיפה הרחק היא מנגנון הגנה, לא בחירה.

כן, אם כי זה לרוב לוקח יותר זמן מהתקשרות חרדה כי נמנעים פחות נוטים לבקש עזרה (הם לא חושבים שיש להם בעיה). המפתח: זיהוי הדפוס, טיפול, ומערכת יחסים עם שותף סבלני ובעל התקשרות בטוחה. שינוי דורש למידה שפגיעות לא תהרוס אתכם, מה שדורש חוויה חוזרת של פגיעות בטוחה.

כן. נמנעים חווים אהבה בעומק אך מבטאים אותה אחרת. הם מראים לעתים קרובות אהבה דרך מעשי שירות או בילוי זמן ביחד ולא דרך חיבה מילולית. הקושי שלהם הוא בביטוי רגשי ופגיעות, לא באהבה עצמה. לאחר פרידות, נמנעים חווים לעתים קרובות אבל מושהה כשהרגשות המדוכאים עולים.